פסק-דין בתיק ע"פ 3579/04

השופט ס' ג'ובראן:

רקע

           כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (ת.פ 936/99), המייחס לו עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 345(ב)(3). בכתב האישום נטען כי ביום 29.7.99 בשעה 4:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך, לקח המערער את המתלוננת אשר הגיעה לדירתו, לחדר השינה שלו, דחף אותה למיטה, נגע בחזה, קרע את תחתוניה, החזיק אותה בכוח והחדיר את אצבעותיו ואת לשונו לאיבר מינה, והכל לשם סיפוק, גירוי או ביזוי מיני ותוך שימוש בכוח. עקב כך נגרמו למתלוננת כתוצאה ממעשיו של המערער חבלות גופניות. בנוסף, הואשם המערער בעבירה של הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

העובדות הצריכות לעניין

           בחצות ליל יום רביעי 28.9.99 הגיעה המתלוננת יחד עם המערער לביתו הנמצא באילת. לאחר שיחה ביניהם, הם קבעו להיפגש יותר מאוחר, ואז יצאה המתלוננת לפגוש את חברתה. בסמוך לשעה 4:00 לפנות בוקר של יום חמישי 29.7.99, לאחר שחזרה המתלוננת מהפגישה עם חברתה, הגיעה לביתו של המערער, ונכנסה לדירתו. הבית מורכב משתי יחידות דיור, האחת דירתו של המערער בה הוא חי עם אשתו ובתו, והשנייה הינה יחידת דיור נוספת אותה התכוון המערער להשכיר למתלוננת במחיר מוזל, וזאת לאחר שהמתלוננת פוטרה מעבודתה במלון קלאב-הוטל - אילת, ונאלצה לעזוב את מגוריה במלון פאלאס, בו התאכסנו עובדי מלון קלאב-הוטל.

           המערער והמתלוננת הכירו במקום עבודתם המשותף במלון קלאב-הוטל - אילת. המערער עבד כסגן-שף, והמתלוננת שהיתה בת 23 בזמן המקרה, ולאחר שחרורה מצה"ל, עבדה כקצינת בטחון. בין השניים נוצרו יחסי-ידידות. מאוחר יותר, עבר המערער לעבוד במלון סאן-רייז, והמתלוננת פוטרה מעבודתה לאחר חופש מחלה ממושך, ונאלצה לעזוב את מלון המגורים של עובדי קלאב-הוטל.

           המתלוננת מסרה בהודעתה הראשונה, מיום 29.7.99 בשעה 22:15, כי היא הגיעה לביתו של המערער בשעה 4:30 לפנות בוקר, נכנסה לדירתו לקבל ממנו את מפתחות יחידת הדיור אותה התכוונה לשכור, על-מנת ללון בה באותו לילה. המערער שמע אותה כאשר נכנסה לתוך הבית, הוא השתעל, קם לשתות וראה אותה, ביקש ממנה לבוא לישון איתו בחדר, אך היא לא הסכימה וביקשה לישון ביחידת הדיור, הוא החזיק אותה בידיים וסחב אותה לחדר השינה, תוך שהיא מתנגדת ומבקשת שיניח לנפשה. המערער ניסה להרגיעה מהלחץ והפחד שהיתה נתונה בהם, דחף אותה למיטה ומזמז אותה ונגע לה בחזה. בשלב זה, הצליחה המתלוננת לברוח לסלון, אך המערער הלך אחריה, משך אותה בחזרה לחדר השינה, השתלט עליה והוריד לה את המכנסיים ביחד עם התחתונים והחל לגעת בה באיבר מינה עם האצבעות שלו, וירד עם הראש שלו לכיוון איבר מינה, בשלב זה החלה המתלוננת לבכות ולצרוח. המערער המשיך בעיסוקו, תוך שהוא מניח את רגלי המתלוננת על כתפיו, והחל מלקק את איבר מינה, כאשר היא בוכה וכל גופה רעד. לאחר שהמערער השתחרר מהמתלוננת, היא קמה, שמה עליה את המכנסיים, לקחה את דבריה ועזבה את הבית, לא לפני שהמערער הציע להכין לה משהו לשתות.

           ביום 30.7.99 בשעה 11:00 בבוקר, יום אחרי הגשת ההודעה הראשונה, הופיעה המתלוננת פעם נוספת במשטרה, וביקשה להוסיף עוד פרטים להודעה שמסרה יום לפני כן. בהודעתה המשלימה במשטרה (להלן: ההודעה השנייה) היא מסרה, כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה. בנוסף, היא מסרה למשטרה את תחתוניה, אשר לטענתה, קרע אותם המערער בשעת המעשה.

           המערער לדידו, הכחיש במשטרה גרסת המתלוננת, ומסר בגרסתו הראשונה מיום 1.8.99, כי לא נגע במתלוננת ולא עשה לה שום דבר באותה פגישה. בגרסה השנייה שמסר יום אחרי הודעתו הראשונה, החליט לספר את כל האמת. ואז טען, כי בשעה שישן, נכנסה המתלוננת לדירתו, נכנסה לחדר השינה והעירה אותו. הם ישבו ביחד בסלון ושוחחו, ולאחר מכן עברו לישון בחדר השינה, וזאת לאחר ששכנע אותה המערער לא לישון בסלון ולעבור לישון איתו. המערער טען, כי המתלוננת נשכבה במיטה לידו כשהיא לבושה חולצת טריקו ותחתונים בלבד. הוא חיבק אותה כאשר נשכבה לידו, דיגדג אותה, עשה לה מסאג', ליטף אותה בעורף, בחזה, ברגליים, בגב, בגב תחתון ונישק אותה בבטן. עוד הוא טען, כי המתלוננת לא התנגדה למגעים אלו ואף לא ביקשה שיפסיק. המערער מכחיש כי הוא ליקק או החדיר את אצבעותיו לתוך איבר-מינה.

בית-המשפט המחוזי

           בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא (בדימוס) ג' גלעדי וכבוד השופטים ב' אזולאי ו-ח' עמר) קבע בהכרעת-הדין, כי גירסת המתלוננת, כפי שנמסרה במשטרה וכפי שהעידה בפניו, היא גירסה מהימנה ויש לקבלה, וזאת על אף, שניתן להביע תמיהה על חלק מהתנהגותה של המתלוננת, אשר בחרה ליצור קשר עם גבר נשוי ואב לילדה, המבוגר ממנה באחת עשרה שנים. עוד נקבע, כי המתלוננת לא היתה ילדה תמימה, כבת 23, אחרי שירות צבאי, היתה צריכה להבין שהמערער מחפש דברים נוספים מעבר לקשר הידידות. אך אף על-פי כן, קבע בית-המשפט, כי המתלוננת עשתה רושם מהימן בעדותה, וכי לא היתה לה עילה להעליל על המערער, שהודעותיו במשטרה מצביעות על אי-מהימנות. לכן, קיבל בית-המשפט המחוזי את גרסת המתלוננת כמהימנה ודחה את גרסת המערער כבלתי-מהימנה.

           בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין וגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים, וכן עונש מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. בנוסף, החליט בית-המשפט המחוזי לזכות את המערער מהאישום של הדחה בחקירה.

           המערער ערער לבית-משפט זה הן כנגד הכרעת-הדין והן כנגד גזר-הדין.

           בטיעוניו בכתב וגם בדיון בפנינו, טען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת הרשיע את המערער בעבירת אינוס, במיוחד שסמך בעיקר על עדותה של המתלוננת. לטענתו, מדובר בעדות שיוצרת הרבה ספקות לאור הסתירות הרבות שיש בה. בא-כוח המערער המלומד הצביע על שורה של סתירות ותמיהות הן בעדות המתלוננת והן בעדויות והראיות האחרות שהוגשו לבית-המשפט, וביקש לזכות את שולחו מההאשמות שיוחסו לו מחמת הספק. לשיטתו, על אף שגרסת המערער לא התקבלה למרות הכחשותיו והסבריו המפורטים, ובהתחשב בגרסת המתלוננת, ניתן לכל היותר לייחס לו עבירה של מעשה מגונה ולא עבירת אינוס. לחילופין יטען בא-כוח המערער כי, שגה בית-המשפט המחוזי עת הטיל על המערער עונש של שלוש שנים מאסר בפועל כאשר לא התחשב בנסיבות העבירה, ובתקופה של חמש השנים שעברו מיום ביצוע העבירה, מעצר-הבית בו היה נתון המערער במשך כל התקופה הזו, וכן הטלטלות הנפשיות שעבר המערער במיוחד לאחר שאשתו התגרשה ממנו ונטשה אותו, פיטוריו מעבודתו והרחקתו מילדתו.

           כלל הוא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור, אינו מתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי, ובחנה אותן. לערכאה הראשונה יתרון על-פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה. יחד עם זאת אין זה כלל בל יעבור (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696; ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 561, 563; דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 661, 663) שכן:

"יש שערכאת הערעור תתערב בממצאי מהימנות וזאת במקום שבו נעשתה טעות הנובעת מהתעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, כגון סתירות בעדויות, תמיהות הנותרות ללא מענה ונתונים בעלי משקל."

           אכן במקרים לא מעטים, כגון דא, ערעורו של מי שהורשע בדין נסוב סביב שאלות עובדתיות בלבד ולא בהכרח משפטיות, ועל-כן ערכאת הערעור חייבת להכריע בשאלות עובדתיות בהסתמכה על הקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, אם כי עושה היא זאת, בזהירות כפולה ומכופלת.

           הלכה היא, כי אין זה מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, לגבי הקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם (ראה ע"פ 525/78 סנובסקי ואח' נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270 וגם ע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4) 63, 69) מאחר ולערכאה הראשונה שליטה מלאה על חומר הראיות על דיוקיו, וכפי שמסביר זאת המלומד פרופ' מ' קרמניצר במאמרו "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט לה (תשמ"ג - תשמ"ד) בעמ' 411:

" ניתוח עובדתי חייב להיות מבוסס על שליטה מוחלטת ומושלמת בחומר .. בתחום חשוב זה, נמצאת הערכאה הראשונה, בעמדת יתרון על פני ערכאת הערעור, שכן שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של שופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו, כאשר קריאת הפרוטוקול מחיה ומרעננת אצלו את זכרון העדויות שקלט ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות".